אוכל הזכרונות

הימים האלה הם ימים של געגוע.

געגוע לבית.

"על מה לכל השדים והרוחות את מדברת?"

"בית זה הדבר האחרון אליו אנחנו מתגעגעים.

אנחנו מתגעגעים אל המרחב.

אל הרוח המלטפת את הים פלטה של חודש אפריל שעוד מעט יתחיל לסעור.

אל צבעי הפריחה האחרונים לפני שהכל יהפוך לצהוב.

אנחנו מתגעגעים אפילו אל המשרד המעט טחוב והבוס המעצבן.

אל הרבה דברים אך לא אל הבית..."

אבל אני, מדברת על הבית של אמא ואבא. על בית ילדותי. על הגעגוע לילדה הקטנה והמוגנת שהייתי שם. געגוע למה שהיה נורמלי, מוכר ומחבק.

ימי הקורונה, שלקחו מאתנו את כל מה שהיה נורמלי, מוכר ובוודאי מחבק – מעוררים בי זכרונות.

זיכרונות של אוכל.

אני מתגעגעת אל האוכל שאכלתי בילדותי. האוכל של אמא. של סבתא. האוכל שניחוחותיו ממלאים את הבית.

"אוכל זיכרונות" אני קוראת לו לאוכל הזה.