בעקבות הזמן האבוד

"כבר הרבה שנים שמקומברה, פרט לסצינת ההליכה לישון, לא נותר לי דבר, והנה ביום חורף אחד, בשובי הביתה, אמי, שראתה כי קר לי, הציעה לי לשתות, שלא כמנהגי, מעט תה...

לא עבר זמן, ובמכאניות, מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מדלין. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי.

עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הקהה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה...", מרסל פרוסט, 'בעקבות הזמן האבוד'.

המסע שלי עם אוכל החל בילדותי. תחת שרביטה של אימי, שכל קשר בינה לבין בישול היה מקרי לחלוטין ונגזר בעיקר מהיותה האישה בבית, היה זה מסע שלימד אותי על בית ומשפחה.

כשאמא נפטרה, ממש לאחר טיול בת המצווה שלי, התמלא הבית ריחות של מאסטר שף. אבי, הטורקי בעל הכרס והשפם, אשר חסר היה רק תרבוש, החל לקרקש בסירים והחגיגה הקולינרית של חיי החלה לקבל צבעים וצורות.

ספר המתכונים שלי החל להיכתב אז, בעודי מתבוננת משתאה באבי הטורקי שהפשיל שרווליו וביקש לשמור על הבית. ובית היה, גם בשביל אבי הפטריארך הטורקי, תבשיל מפיץ ריחות הפוגש אותך כשהדלת נפתחת ומערסל אותך במתיקותו.

מיום שנכתב המתכון הראשון בספר שלי נכבשתי והג'וק הקולינארי הפך להיות לי לטבע שני. תקופות שימש כמקור פרנסה, תקופות תחביב, אבל תמיד תמיד אקט של אהבה גדולה ליקיריי.